שילוב משפחות המוצא לתוך טיפול זוגי/ג'ימס פרמו – תרגום וסיכום – אלי פרשה- מטפל משפחתי, MSW
ג'ימס פרמו כותב על אמונתו שמערכות יחסים זוגיות מושפעות באופן הדוק ממערכות היחסים במשפחות המוצא של כל אחד מבני הזוג. מפגשים טיפוליים עם משפחות המוצא יכולים לסייע לבני זוג להתגבר על משקעי עבר שמפריעים להם לנהל מערכת זוגית כרצונם. סיכום חופשי של תובנות של המטפל- בתרגום אלי פרשה.
גישתי לפסיכותרפיה מבוססת על אמונתי שנושאים של משפחת המוצא הנם בסיסיים לבעיות האישיות או הבין אישיות של האדם. קשיים זוגיים או הוריים בהווה, הם לרוב ניסיונות לתקן, לשלוט, להתגונן בפני, לחיות דרך או לבטל קונפליקטים ישנים ממשפחת המקור. קונפליקטים אלה והפרעות ההעברה מהעבר נחווים דרך הזוג והילדים. מרבית האנשים אינם רואים את בן זוגם האינטימי כפי שהוא באמת. רוחות ישנות עומדים בדרכם. אנשים מנסים להתמודד עם חרדותיהם הישנות דרך יחסים נוכחיים. הם מנסים למצוא פתרון בין אישי לקונפליקט תוך נפשי.
בסיס תיאורטי לעבודה עם משפחות מוצא:
1. הצורך האנושי ביחסי אובייקט מספקים, יוצר גורם בסיסי של החיים. גישת יחסי האובייקט מתנגשת עם התיאוריה של פרויד שבה סיפוק אינסטינקטי הוא בסיסי.
2. חוסר יכולת לוותר על הוריהם או לשנות אותם, תינוקות/ילדים מאגדים/מפנימים את ההיבטים המתסכלים של עולם הקשר/יחסי הקרבה. הם שומרים/מחזיקים את ההיבטים המופנמים כייצוגים פסיכולוגיים מתמשכים של אלה שגידלו אותם.
3. קונפליקטים תוך נפשיים צומחים מהתנסויות במשפחת המוצא. בניסיון לפתור קונפליקטים אלה, הפרט מעצב את היחסים הנוכחיים שלו לתוך דפוסים זהים לאלה של משפחת המוצא.
4. בני זוג וילדים נתפסים לרוב במושגים של צרכים. לדוגמה, הם יכולים להראות כנושאים את ההכחשות של האדם, זוגות מפוצלים. זוגות בוחרים אחד את השני כדי להחזיר/להחלים היבטים אבודים של יחסי האובייקט הראשוניים שלהם. היבטים שהם חווים מחדש באחר ע"י הזדהות השלכתית. מקור עיקרי לחוסר הרמוניה היא שבני זוג משליכים היבטים שלהם שאין להם עליהם בעלות, על בני הזוג שלהם ואז לוחמים בהם כשהם נמצאים אצל בני זוגם.
5.ע"י קיום פגישות עם משפחות המוצא, הבוגר לוקח בחזרה את הבעיות בחזרה למקורות שלהם, וכך הופך לזמין נתיב ישיר לגורמים סיבתיים. פגישות אלה הן דיאגנוסטיות וטיפוליות בכך ששתי המשפחות מקבלות התייחסות לדפוסים זהים.
6. התמודדות עם הדמויות החיצוניות האמיתיות, מחלישה את האחיזה מהייצוג הפנימי של דמויות אלה וחושפת אותם למציאויות עכשוויות. ההורים והילדים של היום אינם אלה של העבר. דמות ההעברה המקורית, יכולה להיות מקור להעברה כיום. מבוגרים בודדים זוכים לראות את הוריהם כאנשים אמיתיים.
7. מאחר שהלך לאחור בזמן, הפרט יכול להתקדם קדימה ולהתייחס לבן הזוג כאדם בפני עצמו.
8.לא רק שפגישות עם משפחת המוצא עוזרות לפתור בעיות במשפחה הנוכחית. ללמוד להסתדר/להשלים עם הורים וצאצאים לפני המוות יכול להיות משחרר מאוד ולהביא לפתרון בעיות גם במשפחת המקור.
מרירות עבר כלפי ההורים יכולה להתפזר ולאפשר לפרט להשיג את השלב האולטימטיבי: הסליחה של הוריהם (וילדיהם). אז הם משתחררים מתחושות אשם. הערכה עצמית יכולה לעלות. המחבר אומר שפגישה מוצלחת אחת עם משפחת המוצא תשיג יותר תוצאות מקורס שלם של טיפול אישי או זוגי.
פרמו מתאר זוג בעל מחויבות הדדית. ג'ניפר רודפת ולארי המתרחק. ג'ניפר דיברה על כך שלארי לא משתף אותה ברגשותיו ונסוג מקרבה רגשית. היא הייתה רעבה לאהבה וקרבה. היא ציינה שבגלל נסיגתו היא נאלצת לסגת ואח"כ היא מרגישה בדידות. היא ציינה שהדבר שהיא אהבה אצל משפחתו הוא שהם היו קרובים ורחוקים אחד מהשני, שלא כמו משפחתה. תחושת הריקנות הפנימית של ג'ניפר יכולה הייתה להתמלא רק ע"י אחרים. היא הרגישה שאם היא רק תוכל להגיע ללארי היא תושלם. אך היא לא יכלה להגיע אליו. היא ייעדה אותו להיות המשאב שלה. אחד הקשיים עם רודפים הוא שכאשר הם מתקרבים הם לעיתים מרגישים חנוקים, קשורים, לכודים, ואז חייבים להשתחרר לחופשי. אבל אז הם חשים נעזבים ובודדים, וחייבים לדחוף למיזוג שוב. זה מה שfairbairn כינה "תכנית פנימה החוצה". כאשר אחד או שפוחד לאבד את האישיות, או שמרגיש מדוכא ומנותק. הפרדות משמעותה דחייה, להיות לא נאהב, להיות כלום.
הוא מתאר את הזוג כמקסים ומשתף פעולה. למרות הקשיים שהיו להם, היה ביניהם קשר חזק והרבה caring . נראה שהקשר ביניהם מחייב.
ג'ניפר זקוקה לכך שיטפלו בה, ולארי היה זקוק לגונן עליה. כל זה השתנה כשלארי חלה בסרטן ורגלו נקטעה. אז היא הייתה צריכה לטפל בו (מחייה את התחושה שהייתה לה כאשר כשאימה ציפתה ממנה לטפל אביה). ג'ניפר סיפרה שבעבר לארי הכה אותה וניסה לחנוק אותה. לארי לא זכר זאת. אך אמר שאים זה באמת קרה, אז זה היה לפני שנים כשהיא בגדה בו. לארי חשף שגם הוא בגד בה. חדשות אלה זעזעו ופגעו בג'ניפר. בהמשך, המטפל ניסה לגעת בתחושת חוסר הערך העצמי של ג'ניפר ובתחושה שהיא מפריעה ובחוסר הרצון שלה להתמודד עם נושאים של משפחת המוצא. בד"כ יש למטפל הרבה שבועות לעזור לקליינט להתגבר על ההתנגדות שלהם לפגישה עם משפחת המוצא, כדי לקבל היסטוריה משפחתית מפורטת, להכין את הקליינט ולפתח רשימה של נושאים.
שאלה: אני רוצה שתדמייני לרגע שאת עומדת מעל הקבר של הורייך. מה את חושבת שחבל שלא אמרת להם לפני שמתו? אני לא מתכוון שצריך להרגיז אותם או לכעוס עליהם. הכוונה היא להכיר אותם כאנשים. מעטים מאתנו מצליחים להכיר את הוריהם כאנשים אמיתיים. על מה את מתכוונת לדבר איתם? כוונת המטפל לאפשר תקשורת בין כל חברי המשפחה ולא לטפל בכולם. לעזור לבני המשפחה להתמודד אחד עם השני. יוצרים סטינג שבו יהיה אפשר לעשות זאת. אין לנו שום כוונה לתקוף את הורייך. אנו מאוד מגוננים כלפי ההורים.
האב בגיל 79, האם 61 ג'ניפר אינה מרגישה קרובה אל מי מהם, אך קצת יותר קרובה לאביה. אבא הכה את אחותה ואימה הכתה אותה כשהייתה ילדה. היא הייתה מבועתת מהזעם של אימה. האם והאחות היו בברית והאם אמרה לג'ניפר שהיא צריכה לדאוג לאביה בגלל שהוא זקן ושביר. ג'ניפר הרגישה אחריות להישרדות של אביה. היא אמרה שמעולם לא בוטאו רגשות במשפחתה, הייתה מעט חיבה והבית היה חשוך תמיד. ההורים היו מקוטבים בנישואיהם. האם אמרה לג'ניפר שגברים הם חרות ושהם מעונינים בדבר אחד. היא ואחותה היו תחרותיות והכאיבו אחת לשנייה כילדות. היא ואחותה לא יכלו להגן אחת על השניה מפני המכות. כל אחת הייתה צריכה לשמור על עצמה. היא הרגישה חסרת כוח ונשלטת. כילדה היא הייתה עסוקה במוות, ציירה ציורים של בתי קברות. אימה הייתה ילדה בלתי חוקית, לא הכירה את אביה וגדלה במוסד. הקשר שלה עם אימא שלה היה מינימלי. הדודה של האימא התאבדה.
מרבית האנשים תחת השפעה של ההשפעה האינטנסיבית שמתקשרת עם דימויים מוקדמים של הוריהם, רואים אותם יותר משוגעים, מאיימים ודמויי מפלצות יותר ממה שהם באמת.
ג'ניפר הייתה מוכנה לדון בשני נושאים שאתם הרגישה מספיק בטוחה: הרקע של אביה ויחסיה עם אחותה. אימה של ג'ניפר לא רצתה לטפל בה, אז אחותה לקחה את התפקיד. כשהתחתנה הרגישה שאחותה נטשה אותה. כיום יחסיה עם אחותה שטחיים. יחסיה עם אימה מאולצים ושטחיים. עם אבא קשה לדבר כי הוא משנה את נושא השיחה. ג'ניפר אף פעם לא דיברה עם הוריה על מה שמטריד אותה. הנשים במשפחה שומרות סודות מגברים. לאביה היו 9 אחים והוא סולק בגיל 13 מהבית, אימא שלו אמרה לו אל לחזור. מעולם לא הראו לו אהבה.
עובר עם המטופלת על נושאים שהיא חושבת שהוריה ירצו לדבר עליהם. כמבוגר כשאתה מקבל עובדות, התפיסות שלך לגבי ההורים משתנות. יש דברים שאתה לא יודע על ההורים שלך. בסופו של תהליך הילדים מרגישים הרבה יותר סימפטיה כלפי הוריהם. המטפל נותן אפשרות למטופל להחליט בפגישה עם הוריו עד כמה הוא רוצה ללכת ומבטיח שהוא לא ידחוף אותו מעבר לכך אלא שפשוט הוא נותן להם מקום ,זמן ואפשרות שהדברים יקרו. עושים את הפגישה המשפחתית לאחר שיחה עם המשפחה לבד אח"כ עם המטופלת לבד. משך הפגישה עם כל המשפחה הוא שעתיים עם הפסקה באמצע. השעה הראשונה מוקדשת להיכרות. שאלה " איך זה היה לגדול במשפחה הזאת?" המטפל, כדי לעודד את האימא לדבר על האלימות שלה כלפי ביתה, אומר " תינוק בוכה יכול להיות דבר כ"כ מעצבן ומתסכל שלפעמים יש חשק לחנוק אותו". ברגע שהבת תוכל לראות את אימה כאנושית ותבין מול מה היא התמודדה, היא תוכל לשכך את האמביוולנציה לגביה. כתוצאה מהשינוי ההדדי הכן בין האם לבת, הלפיתה העקשנית של ההתקשרות של ג'ניפר להפנמה השלילית של אימה יכולה להיחלש. ההקשבה של האם ללא התמוטטות או התנגדות יכולה ליצור חוויה עמוקה של משפחה. אז כשג'ניפר תוכל לסלוח לאימה, היא תוכל לסלוח לעצמה. מטופלים רבים רוצים שהמטפל ייקח את הצד שלהם, אך אח"כ הם מודים לו שהוא הסביר את ההתנהגות של הוריהם ולא הצטרף כשהם תקפו את הוריהם. לעתים המטופל יכול לחוש שהמטפל מצודד בהוריו. הטעות החמורה שמטפל יכול לעשות בפגישה של משפחת המוצא הוא להשפיל או להשמיץ הורים. בכל זאת יש צורך להכיר בזיכרונות הכואבים של המטופל מהשנים הראשונות. ההורים במקרה זה מנסים להסית את הכעס של הבת כלפיהם ע"י כך שלא נותנים לו ממש לדבר וע"י כך שמובילים את הנושא לכך שהיא מקנאת באחותה. מכוון לתקשורת בין אישית ישירה ומונע הפרעות מצד אדם שלישי. המטפל מאפשר למטופלת להתחיל עם מי שקל לה (אחותה) והעבודה אתה משמשת דרך לעבודה עם האדם שיותר קשה לה איתו.
יתכן שהמרחק בין האחיות קשור למרחק בין ההורים והילדים או אולי בין ההורים עצמם בתוך המשפחה המנותקת הזו. (זה כנראה הקשר בין דינמיקת משפחת המוצא וקונפליקט מרחק-קרבה שיש לג'ניפר עם לארי.) המטפל מבקש מהאם לחבק את ביתה ומהבת- מטופלת לחבק את אחותה. יותר קשה לבטא רגשות חיוביים מאשר שליליים.
שואל את האם כיצד היא חושבת יהיו יחסיה עם ביתה לאחר הפגישה הזאת? מציע למטופלת למצוא את הזמן המתאים לה עם אימה כדי שיוכלו להמשיך לדבר על דברים שלא דיברו עליהם, להבהיר את כל אי ההבנות הישנות.
אימא עשתה כמיטב יכולתה בדרך היחידה שהיא ידעה לעשות זאת בזמנו. וזה לא מפחית דבר ממה שהבת חוותה, אמרה או מרגישה. מציע למטופלת לנסות להבין את אימה והקשיים שלה באותה עת וגם בילדותה שיכלו להשפיע על התנהגותה. המטופלת כועסת על המטפלים בגלל שהיא מרגישה שהם מצדיקים אותה ולא מכירים ברגשותיה שלה.
מכוון את האם והבת ליחסים יותר כנים למרות שהם יותר מסוכנים ויותר מכאיבים. עדיף להוציא את זה מאשר להיות מרוחקים. בסוף הפגישה שואל כל אחד איך הוא מרגיש לגבי מה שהתרחש. מדגיש שזאת רק ההתחלה. שואל אם הם יכולים להמשיך בעצמם.
בעבודה עם משפחות מוצא יש סיכון של עירור מחדש של פחדים שונים, נטישה, מחיקה/הכחדה ולהיות לא רצוי, דחייה. יש אנשים שלא חווים את הפחדים העצומים האלה ומנצלים את הפגישה כהזדמנות ליצירת קשר מחדש עם הורים וצאצאים. בשבילם הייעוץ הוא חוויה משחררת. אם המפגשים כ"כ קשים, אז למה? זה יכול ליצור שינוי חיובי. יכולים להיות שינויים במספר מישורים: ברמה התוך אישית – להעלות את הערך העצמי ולהפחית נרקיסיזם. שינויים ביחסי הזוג – הפחתה של קונפליקטים של קרבה מרחק ונושאים של שליטה, להפחית את השימוש בהזדהות השלכתית.
שינוי במשפחת המוצא – יותר פתיחות ואמון בין בני המשפחה, לא היתוך ולא מיזוג. האנשים שלא יכלו להתחייב ליחסים אינטימיים מסוגלים בד"כ לעשות זאת לאחר שסדרו מחדש את ההתחייבות הפנימית העמוקה למשפחת המוצא. הפגישה עם משפחת המוצא דורשת הכנה ומעקב כדי שתהיה השתלבות עם הבעיות האישיות והזוגיות.
