תהליכי שינוי בחוויית האמהות כלפי הילד הראשון לאחר הולדת הילד השני
מחבר : יעל דיין פרחי, מטפלת פרטנית במבוגרים וילדים M.S.W
מאמר זה מבוסס על מחקר איכותני, שעסק בתהליכי השינוי שחלים בחווית האימהות כלפי הילד הבכור לאחר שנולד הילד השני. נראה כי ההצטרפות של ילד שני למשפחה על אף היותו ארוע משמח, טומן בחובו גם קשיים. אמהות רבות חוות התערערות בקשר שלהן עם ילדן הבכור, מתמודדות עם התנהגויות רגרסיביות מצידו ועם הצפה של מגוון רגשות וקונפליקטים פנימיים, עד שהן מצליחות להשיג איזון פנימי מחודש. זהו נדבך נוסף בהתפתחות של אמהות אשר ממשיכה עם הולדת ילד שני ואינה נעצרת.
* המאמר מבוסס על מחקר אקדמי שנערך באוניברסיטה העברית בי-ם.
באוקטובר 1999 ילדתי את בני השני אופק, אח לשקד שהייתה אז בת שנתיים ו- 4 חודשים. השנה הראשונה לאחר הולדתו של בני, התאפיינה בשינוי גדול שחל בחוויית האמהות שלי לבתי הבכורה. חשתי מאבק פנימי בין רצונות סותרים: הרצון לשמור על החוויה הראשונית של "בועה" עם בתי, מבלי לאפשר לתינוק החדש להפריע לנו, הרצון לפתח קשר חדש עם בני השני והצורך להתחלק בין שני ילדים הזקוקים לי. הפרת האיזון שחשתי והקונפליקטים שליוו אותי באותה תקופה העסיקו אותי רבות. בשיחות שקיימתי עם חברות במצב משפחתי דומה, גיליתי כי חוויית האמהות שלהן כלפי ילדן הבכור מתפרסת על קשת של רגשות: אהבה, אושר, סיפוק וגם כעס, חוסר סבלנות ומחנק. בהתאם לכך השינוי שחל בחוויה שלהן לאחר שנולד ילדן השני, היתה גם היא מגוונת. יחד עם זאת, למרות השיתוף בקשיים, נראה היה כי קיים קושי לשתף ברגשות השליליים וכי אמהות אינן יודעות עד כמה החוויה שלהן משותפת לכולן.
חוויה אישית זו הביאה אותי לבחור בנושא 'חוויית האימהות לשני ילדים' למחקר במסגרת לימודי המוסמך שלי, וכך לתת ביטוי לקשת הרגשות והקונפליקטים הפנימיים אשר חוות אמהות לאחר הולדת ילדן השני, כפי שמגדירות אותן אמהות בקולן האישי ובשפתן הן.
לצורך המחקר רואיינו, ראיונות עומק, 10 אמהות ישראליות, נשואות, שגילן בטווח הנורמה 20-40, ולהן 2 ילדים בריאים בלבד.
כאשר בחנתי את סיפוריהן של האמהות, בלטה העובדה כי אפילו ממרחק של שנתיים ויותר מהלידה הראשונה ולאחר התנסות בלידה של ילד שני, המעבר לאמהות הראשונה, הכולל את ההריון והלידה, הוא האירוע המשמעותי ביותר בחייהן. אצל חלקן המעבר לאמהות מאופיין בתחושות של פריחה והתעצמות ואצל חלקן בתחושות של אכזבה, חוסר אונים, חרדה ואף חידלון. אולם אצל כולן, המעבר הותיר חוויה בעלת עוצמה בלתי נשכחת, המשפיעה על כל תחומי חייהן. נראה כי לאופי החוויה הזו יש השפעה על הקשר הראשוני שנוצר בין האם לתינוק שנולד ובהמשך, חוויה ראשונית זו מלווה את יחסי האם עם ילדה הבכור גם לאחר שנולד הילד השני.
חוויית האימהות הראשונה הושפעה ועוצבה מתוך קונפליקטים שונים שהתעוררו אצל האם, קונפליקט בין תחושות של חוסר אונים ותסכול מהטיפול בתינוק אל מול תחושות של סיפוק, הנאה והעצמה אישית, קונפליקט בין אהבה עצומה לתינוק ואושר מחיוך קטן שלו אל מול תחושות של כעס כלפיו ואף עוינות, קונפליקט בין הערכה עצמית גבוהה כאם המצליחה לספק את צרכי תינוקה אל מול חוסר ביטחון שהתבטא בלחץ, בלבול וחרדה כשלא הצליחה להרגיע את התינוק הבוכה, בכי לא מובן. קונפליקטים אלו נובעים מהשאיבה המהירה לתפקיד האמהות, מעומס תפקידים המוטל על האם החדשה והעייפות המתלווה אליה ומההכרח לוותר על חלקים מהעצמי שלה כמו קריירה או זמן פנוי לעצמה.
הצטרפות של ילד שני למשפחה, על אף היותו אירוע משמח, מביא באמתחתו גם צרור קשיים שלרוב מבטאים את סערת הנפש בה נמצאות אמהות, בשל הקונפליקטים המתעוררים בהן מחדש עם הולדת הילד השני והשינוי שחל במערך המשפחתי.
המעבר בין מעורבות מלאה בחיי הבכור למצב שאין לאם כמעט רגע לבילוי משותף אתו לבד, הינו קשה ביותר. הגעגוע ל"בועה" אליה יכלה האם להיכנס עם הילד הבכור לפני הולדת השני ובמקביל הצער על אי יכולתה להיכנס ל"בועה" כזו עם ילדה השני בשל נוכחותו של הבכור הוא קושי אמיתי שעל האם להתמודד איתו. כאשר האם עושה בחירה, גם אם לא מודעת ונענית קודם לצרכיו של אחד, מיד מתעוררת תחושת אשמה על שהזניחה את השני.
גם התמודדות עם רגרסיה בהתנהגות של הילד הבכור, רגרסיה שעשויה לכלול התקפי זעם מצדו, אלימות כלפי הוריו ו/או כלפי ילדים אחרים בסביבתו ואף אלימות כלפי התינוק החדש, הרטבה, ניבולי פה, קשיי שינה ופרידה מההורים ואף התעלמות מהם, היא התמודדות אשר לרוב מעוררת אצל האם חוסר אונים, דאגה ורגשות אשמה ומשאירה אותה אובדת עצות בנוגע לדרך שעליה להתייחס אליו. יתכן שההתנהגויות הרגרסיביות של הילד הבכור הן הדרך שלו להיפרד מהאם ולצאת מהדיאדה איתה ובכך "לעזור" לה להתפנות לקשר עם אחיו התינוק. מצד שני לרוב גם הצורך של האם בדיאדה עם הבכור משתנה והשינוי מתרחש תוך כדי אינטראקציה בניהם.
לרוב, לאחר הולדת ילד שני משתנה האינטראקציה בין האם לילדה הבכור לכיוון של פגיעה באינטימיות איתו ותחושה של ריחוק ממנו. האם נאלצת "להיפרד" מן הראשון, על מנת לפנות מקום לתינוק החדש. תהליך הפרידה מעורר באם קונפליקט רגשי קשה: אצל חלק מהאמהות, לב הקונפליקט הוא בין הרצון לשמור על האינטימיות עם הבכור, לבלות אתו זמן לבד ולהיות מסוגלות להיכנס אתו שוב ל"בועה" של אם - ילד אל מול הצורך לטפל בתינוק שצרכיו, צריכים להיות מסופקים ללא דחייה. לעומתן, אצל חלק מהאמהות לב הקונפליקט הוא בין ההבנה שלהן את המצוקה של הבכור בשל התרחקותה של האם והפגיעה באינטימיות איתה ובין הצורך שלה להיכנס ל"בועה" עם התינוק החדש, "להתכרבל אתו" ולמנוע את פלישתו של הבכור לתחום זה.
לעיתים חשה האם צורך לשמור על נאמנות כלפי ילדה הבכור וצורך לפצות אותו במתנות, בטשטוש של הגבולות המקובלים בבית מתוך רחמים כלפיו, בניסיון לצמצם את האינטראקציות עם התינוק החדש כאשר הבכור נמצא בסביבה והזדהות עם תחושת הקנאה והבגידה שחש הבכור. תחושה זו של בגידה בילד הבכור מכניסה אמהות רבות לסחרור של התנהגויות שאינן תואמות את אופיין בדרך כלל, אם בויתור על הגבולות ואם בקנייה של מתנה ועוד מתנה.
סחרור זה נובע מתחושות של אשמה כלפי הילד הבכור. הסיבות לרגשות האשמה מגוונות: האמהות מייחסות לעצמן אחריות על כל מה שקורה בנפשו של הילד וחשות אשמה על ש"נטשו" אותו כשנסעו לבית החולים כדי ללדת, על שחזרו עם תינוק חדש בידיהן, על שהן מתייחסות לתינוק החדש כשהבכור בסביבה ועשוי לקנא, על הרגשות השליליים שהן חשות כלפי הילד הבכור ועל חוסר הסבלנות שלהן כלפיו, על שהן חשות אהבה לתינוק החדש ועוד ועוד.
ואכן, אמהות רבות חשות חוסר סבלנות כלפי ילדן הבכור לאחר שנולד להן ילד שני. לדעתי השינוי שחל בסבלנות של האם כלפי בנה הבכור קשור לשינוי שחל בהתנהגותו של הילד ושניהם חלק ממעגל ספיראלי אליו נכנסים יחסי אם – ילד לאחר שנולד ילד שני. האם חוזרת עייפה וחלשה מבית החולים עם תינוק קטן שעליה לדאוג לו, תוך ניסיון לייצב את הרגלי ההנקה שלו ובנוסף לכל אלה היא מגלה שהילד הראשון והאהוב שלה נעשה מרוחק ומסוגר. חוסר יכולתה לגלות כלפיו אמפטיה ברגעים אלו משפיע על תחושת השייכות שלו שמתערערת עם הולדת אחיו ובאופן ישיר משפיע על התנהגותו. האם רואה את הילד הבכור שלה באופן שונה אולם גם הילד רואה את אמו באופן שונה. האם יותר עסוקה, יותר עייפה, פחות פנויה, היא אינה מסוגלת להתמודד עם צרכיו ודרישותיו. מבחינתה הוא אנו אותו ילד שהשאירה בבית כשהלכה ללדת. הילד הפוגש את אמו במצב זה ,חש מבולבל וחסר ביטחון במקומו אצלה. האם לא תמיד פנויה כדי לעזור לו להתמודד עם השינוי שחל בה, במקום זאת היא מפגינה חוסר סבלנות כלפיו. הילד לא מסוגל להתמודד עם השינוי שחל בה לבדו, מבחינתו היא כבר לא אותה אמא.
מחוויית הראיון שלי עם האמהות במחקר נראה לי שלרוב, האמהות לא יודעות כי הרגשות השליליים אשר הן חוות הם רגשות טבעיים הפוקדים כל אם ונראה לי כי אם הן היו יכולות לקבל את רגשותיהן כרגשות חולפים, הן היו יכולות לפרוק מעצמן נטל מיותר של רגשות אשמה.
לסיכום
ברמה הרגשית, המפגש בין האם לילדה הבכור יהיה מעתה והלאה, שונה מהמפגש הזה כפי שהיה לפני שנולד הילד השני. כעת תמיד יהיה ברקע עוד ילד וגם אם הוא לא נוכח פיזית ברגעים מסוימים עם האם והבכור, הוא נמצא תמיד בתודעה של האם. נראה לי כי המשאלה של האם שהמפגש שלה עם הילד הבכור יהיה נקי "כפי שהיה פעם" היא זו שמעוררת את רגשות האשמה המעיקים ואת חוסר השקט שהופך מלווה קבוע ביחסה כלפי הילד הבכור.
היחס של האמהות לילד הבכור, לפני הולדת הילד השני, אינו מאוזן ואינו מווסת. הולדת ילד שני מכריחה את האמהות להתמודד עם הראשון בצורה יותר גמישה, יותר מאוזנת ויותר במרכז הדו-ערכיות. הולדת ילד שני עושה בעצם shift באמהות והאם צריכה לסגל לעצמה סוג אחר של תפקוד אימהי, לא רק מבחינת הסתגלות לעוד ילד אלא מבחינת התרחבות התפיסה שלה את התפקיד האימהי שדורש יותר גמישות, טווח רגשי רחב יותר ומעברים רגשיים מהירים בין שני ילדים בעלי צרכים שונים, ואף מאמץ פיזי גדול יותר. אני מניחה כי כאשר תוותר האם על הניסיון לשמר את האילוזיה שהמפגש שלה עם ילדה הבכור יהיה כפי שהיה בעבר היא תוכל לבנות מעגל רגשי חדש הכולל בתוכו את שני ילדיה, תוך התבוננות מורכבת יותר על תפקידה כאם מול כל אחד מהם כאשר השני נמצא ברקע כל הזמן.
לאם קשה להשלים בשלב זה, שכל ילד מקבל ממנה פחות מ 100% כפי שקיבל הילד הבכור כשהיה ילד יחיד. אולם דרך המשבר והאינטראקציה עם הילד הראשון מתפתח אצל האם הוויסות בהתייחסות לילד הבכור, שזה בעצם המורכבות של המושג 'מה זה להיות אמא'. וזהו עוד שלב בספיראלה ההתפתחותית של האמהות.
