להתעורר לזוגיות אחרת
תמלול כתבה מעיתון "מודיעין ניוז"
מרואיינים: מנשה כהן ואלי פראשה
ערב כניסתה של השנה האזרחית החדשה לחיינו, ממליצים הפסיכולוגים מנשה כהן ואלי פראשה, בעלי מכון הייעוץ "עידן" במודיעין, לנצל את הרגע לקצת יותר מנשיקה חטופה בחצות הלילה ולערוך חשבון נפש זוגי. על פי גרסתם, זוגיות היא כיום הפקולטה הקשה ביותר ולמרות שתקופת הלימודים בה היא ארוכה וממושכת ביותר רק מעטים מצליחים לקבל בה תעודת בוגר או תואר מאסטר, זאת בעיקר כי לא ניתן לעבור בה את הבחינות לבד ונדרשת עזרה ושיתוף פעולה של בן הזוג.
הפסיכולוגים ויועצי הנישואים של ימינו מאמצים אל ליבם בחום את האמרה עתיקת היומין הקובעת כי "אילולא האהבה היתה עיוורת לא היו נישואים בעולם", אבל אלי פרשה ומנשה כהן, שני הפסיכולוגים המנהלים את "מכון עידן לייעוץ ופסיכותרפיה לפרט ולמשפחה" במודיעין, ממליצים להקדים תרופה למכה ועוד לפני שחוזרת אלינו הראייה להקטין ציפיות ולהתחיל לעבוד על הזוגיות. מנשה כהן (62), הוותיק והדומיננטי בין השניים, קורא לכל הזוגות להתעורר אל המציאות של המאה ה-21 ולהפסיק לחיות על "טייס אוטומטי" המכתיב דפוסי חיים שאינם מתאימים למציאות בת זמננו. "יש כיום שינוי מאוד גדול ודרמטי בצורת היחסים בין אנשים, וזה בא לידי ביטוי בזוגיות שלנו וביחסנו לבני האדם בכלל", מסביר כהן, "פעם היו תפקידים מוגדרים שהופנמו בתוכנו כחלק מן החינוך שקיבלנו, וכל עוד התפקידים היו מוגדרים היה יותר סדר בחיים. זה לא בהכרח הביא יותר אושר, אבל החברה של פעם לא נתנה אישור להוצאת קיטור. מאז התקדמנו כמה צעדים קדימה. חומות ברלין נפלו, מגדלי התאומים התרסקו והחיים של כולנו השתנו".
כאשר כהן מדבר על חיי זוגיות ממוצעים, הוא מתאר תמונת מצב המוכרת כמעט לכל אחד מאיתנו מחייו הפרטיים. בתמונה זו הגברים והנשים נדרשים לפתח קריירות (כי החברה אינה מחבקת את מי שאינו עושה זאת), ולכן הם משכימים מדי בוקר וממהרים לשתות את הקפה, לחטוף איזו פרוסה, לנשק במהירות את הילדים ואחד את השני ומיד הם שועטים קדימה על "טייס אוטומטי" אל סדר היום השגרתי שבו כל אחד מהם משקיע את השעות הבאות בטיפוח ופיתוח כל מה שקורה מחוץ לבית, זאת מתוך רצון למצוא חן, להגיע להישגים מדידים ולהתקדם הלאה בעבודה. אחר כך, כשחוזרים הביתה, הבעל מחכה שאשתו תכין ארוחת ערב וכשזה לא קורה הוא לרוב מעדיף שלא לומר לה שהוא מאוכזב. אשתו אינה יודעת מה הוא חש ורק רואה איך הוא מסתגר בתוך עצמו. בינתיים הימים חולפים. הוא ממשיך להתאכזב, היא רואה אותו מסתגר, הוא לא מבין למה היא אינה מבינה אותו בלי מילים, שניהם מתחילים לעשות פרצופים וכל אחד בטוח שלא הוא התחיל, שהאחר צריך לוותר, שהשני צריך להבין. לאט לאט מפסיקה להתקיים השיחה בין שניהם וזו מוחלפת בשיח פנימי שבו כל אחד מתחיל לדבר עם עצמו ולהתנתק מבן הזוג.
כהן מכיר את התמונה: "יש כאן מראות שבהן בני הזוג משקפים אחד את השני. אנשים באים למערכת החיים הזוגית עם ציפיות שהם לא מעלים לדיון ולא מדברים עליהן. הדיאלוג – אותו כלי יחודי שיש לנו כבני אדם – לא מתקיים, ובמקום זה מתחילה מלחמת הצודקים אשר מזיזה את השיחות למקום אחר. זה יכול להימשך ככה חיים שלמים ומרחב התקשורת מצטמצם, ואז מגיעים אלינו ומתלוננים על שחיקה בזוגיות, על האינטימיות והקירבה הפיסית שאבדו, על שהם כבר אינם עושים יותר דברים ביחד, לא מדברים, לא משתפים ולא נהנים, וגם תכיפות חיי המין פוחתת עד שלעיתים הם נעלמים מן החיים המשותפים".
החיים הם פה, והם חד פעמיים
למרות שאין כמעט זוג ותיק שאינו מזדהה עם תמונת המצב העגומה הזו או לפחות עם חלקים ממנה, כהן סבור כי היא איננה כורח המציאות. יש, לדבריו, פתרון של צמיחה והתחדשות, אבל הוא כרוך בהשתחררות מדפוסי התנהגות ישנים ומוכרים ומוכנות להגיע לשיחה נטולת אגו שבה אין צודק וטועה אלא רק דיאלוג מפרה. גם הוא וגם שותפו למכון, אלי פרשה, מודעים לכך שהתהליך עצמו יותר קשה מכפי שהוא נשמע אבל בכל זאת הם ממליצים עליו בחום.
"לאורך כל החיים זורם מתחת לפני השטח נהר של התרחשויות ושינויים", מספר כהן, "אם נחזור לרגע לנקודת ההתחלה נקבל זוג שיוצא לדרך החיים המשותפים בעיצומו של קשר רומנטי. באותו רגע הם עדיין שניים ואין להם מטלות או תפקידים במעגל החדש. בחלק מן המקרים, אחרי שהרומנטיקה הדביקה והסימביוטית קצת מתפוגגת, כל אחד מבני הזוג רוצה לפתח את עצמו. מהנקודה הזאת, שבה מגלים שהנסיך אינו בדיוק נסיך והוא לא רק שלי ומעדיף להיות לפעמים סתם עם החבר'ה, יש שתי אפשרויות: להיפרד ולחתוך או להתחיל לעבוד על הזוגיות".
מובן שכהן ופרשה מעדיפים שכולנו נבחר באפשרות השנייה, אבל לדבריהם לשם כך צריך לוותר קודם על הכעס, על רמת הציפיות ועל המסכות שאנו עוטים כלפי חוץ. פרשה מפרט: "יחסים מתנהלים דרך רגשות ולא דרך נוסחאות. הדבר היחיד שיש לכולנו הוא הרגע הזה, כאן ועכשיו. אם אנחנו לא חיים את הרגע, פספסנו הכל כי רוב הזמן אנחנו בטראנס מבלי שנודה בכך. עושים הכל "כדי" ולא מתוך הנאה. קמים כדי לעבוד, שותים ואוכלים כדי להמשיך הלאה אבל זה לא חיים. צריך להבין שאין דבר כזה, "אחר כך" החיים הם פה והם חד פעמיים. לכן חובה עלינו להיות נוכחים בכל רגע. אדם נוכח הוא זה שאינו מנותק. בכל רגע נתון עומדות לרשותנו המון אפשרויות לבחירה, והרצון לחיות את החיים במלואם אינו דבר שצריך להתנצל עליו. אם נחליט לשים את ההכרח במקום הראשון, נאבד את החיים".
אנחנו בעלי הבית של החיים שלנו
בשיחה עם פרשה וכהן עולה שוב ושוב הרעיון כי החופש האישי עומד לרשות כל אחד מאיתנו, ומאפשר לנו לבחור דרך וכיוון. לדבריהם, האדם הממוצע אינו מעלה בדעתו כמה חופש יש לו ומה הוא יכול לעשות בו. אילו זה היה תלוי בהם, הם היו מלמדים את כולנו לקבוע זמנים לדברים מסוימים ולקחת בקרה על תהליכים, בעיקר כאשר מדובר בחיי הזוגיות או המשפחה שלנו. "אנחנו בעלי הבית של החיים שלנו", מבהיר כהן, "ובמקום שבו הם הופכים להיות אמורפיים מוטל עלינו לשוות להם צורה שתתאים לנו. זוהי החובה שלנו כלפי עצמנו, לארגן את הזמן והמסגרת לזמנים קבועים. התא המשפחתי הגרעיני פרוץ בדרך כלל ועומד לרשות המשפחה המורחבת, חברים, יציאות משותפות עם החבר'ה ועוד. מדהים עד כמה אנחנו קשובים לטלפון שמצלצל פתאום או לאדם שנמצא הרחק מאיתנו בצדו השני של הקו, מאשר למי שנמצא באותו רגע יחד איתנו באותו הבית".
עצירת הזמן עליה הם מדברים חיונית בעיניהם לטיפוח הזוגיות, שכן עניינים רגשיים ושיחה על נושאים רגישים ופנימיים אינם יכולים לעלות בסיטואציות מהירות. "כדי שזוגיות תעבוד היטב", אומר כהן, "צריך לפנות לה זמן גם אם זה נעשה באופן לא ספונטני ומכוון מראש. כל אחד מאיתנו מחפש אחר הזוגיות וגם מנסה בינתיים להבין מי הוא ומה הוא. הבעיה היא שאנשים בדרך כלל לא באמת נוגעים בזולת. רוב הזמן אנחנו נמצאים בדיאלוג בין מה שקורה בחוץ ואידיאליזציה של איך החיים צריכים להיראות, ופחות מקשיבים לעצמנו ולמי שלצידנו. האדם הממוצע נחשף לעשרות יועצים חיצוניים שאומרים לו איך לחיות, איך להיראות, מה לאכול, איפה לעבוד, מה אין, מה אאוט, עד שאין לו זמן להקשיב לעצמו".
כהן מוסיף שכדי לפתח זוגיות מוטלת על כל אחד מאיתנו החובה לטפח את ה"אני האמיתי" שלו ולא להאמין למסכה החיצונית שיודעת איך להיות מופת ודוגמה: "מכיוון שרק לי יש מושג איך להיות אני ומה אני מרגיש, אם אין לי שיג ושיח עם עצמי החיים שלי ישארו בדרגת המסכה. להתפתח מבחינה רוחנית פירושו להיות אדם שלם. זוגיות ברבדים העמוקים שלה הינה מסע, הליכה בדרך או נתיב שבו בני הזוג מגלים ומתגלים אחד לשני בתהליך של התעוררות כשהם עוברים דרך משוכות ואתגרים שדורות קודמים לא ממש היו פתוחים אליהם. הדרך להתחדשות בזוגיות היא המעבר מנישואים "לא מודעים" לנישואים "מודעים" בהם הם ילמדו לאהוב ויתמודדו עם הפחד משינוי".
אין מי שיחלוק על כך שהכיוון של התקופה החדשה והמאה הנוכחית הוא יצירת הדדיות על ידי דיבור, שיחה או משא ומתן, אלא שפרשה וכהן סבורים כי המודל ההישגי של המערב מחלחל כיום לכל חלקה טובה ומופנם עמוק גם לתוך מערכות החיים שיכלו להתנהל היטב במישורים אחרים דווקא. כתוצאה מכך, מה שקורה זה שרובנו מנסים למדוד את מערכת החיים הזוגית במונחים של הישגיות וציונים כאילו היה מדובר בהמשך ישיר של ימי בית הספר. אלא שאז, בסביבות גיל 40, פתאום מתברר לכולנו כי במישור החיצוני השגנו אומנן הרבה מאוד אבל בדרך הפסדנו את החיים. מניסיונם כמטפלים, כהן ופרשה מכירים את המצבים שבהם מי שעסק בפיתוח הקריירה מגלה בסביבות גיל זה כי בדיוק כשמתחיל להתפנות לו יותר זמן האשה או הבעל אינם זמינים לפתע או הפכו להיות זרים מוחלטים והילדים גדלו בכלל בלעדיהם. הנשים הבוחרות להישאר בבית ולגדל את הילדים מוצאות עצמן בגיל זה במילכוד, כי הילדים עוזבים את הבית ופתאום החברה החיצונית מסתכלת עליהן בעין לא יפה עם שאלות הישגיות בנוסח של "איפה היית כל הזמן הזה?" או "מה עשית בחייך?", והן, שגידלו ילדים לתפארת, מרגישות בושה.
כהן מציע להתמודד עם העתיד כבר היום: "המימד הרוחני מביא לנו מושג של התעוררות למי שאנחנו, לדברים החשובים באמת. עלינו לבדוק בכל רגע, בכל יום ולאורך כל הדרך מה הם החיים בשבילנו ומה משמעותם עבורנו. לפעמים אנחנו חיים תקופות של 40 שנה ויותר בטראנס, כמו שקועים בתוך שינה. מה שמחולל שינוי בתפיסה ובהתנהגות שלנו לא חייב להיות לימוד ארוך וממושך. אם נפנים שאנחנו חייבים להתעורר נוכל להסתפק בסדנה, קורס או הרצאה כדי לוותר על האוטומטים המכתיבים את חיינו. אוטומטים אלה אומנם נותנים לנו תחושה של שליטה במימד המרחב והזמן, אבל הם כמו תרדמה היפנוטית. אין לנו 300 שנה לחיות, ולא לנצח יהיו לנו 300 כוחות סוס. עדיף שנבין זאת כבר היום וננצל את המידע הזה כדי להיפתח לעולם ולהתעורר לחיים האמיתיים, כי אדם שלא נפתח לעולם הופך ללוחם וזה כל כך חבל כי תמיד אפשר גם אחרת".
